הנשימה שלו קצרה. הגוף מכווץ מעט. הוא אומר לי: "אני פשוט קופא מול כל הבירוקרטיה הזאת"
אני שואל: מה קרה?
"קיבלתי מכתב מביטוח לאומי. הם סיכמו מחדש את מה שהרווחתי השנה ומסתבר שאני חייב להם 1023 ₪ לתשלום מיידי. וזה מקפיא אותי"
אני מציע לו להתבונן בקיפאון הזה, שלו. הקיפאון שביטוח לאומי עורר בו.
"אני רואה צבא של אנשים אטומים וחסרי פנים עומדים מולי. ואני קפוא."
איזה מחשבות עולות כשאתה שם?
"אין לי סיכוי מולם! אין סיכוי שאוכיח איכשהו שאני לא חייב למרות שבתוכי אני בטוח ששילמתי. איך פתאום 1023 ? ואני לא מסוגל להתקשר, בטוח שלא לנסוע לשם."
אני אומר: בוא נראה- יש אותך ויש בתוכך חלק שקופא. האם אתם מוכנים להיפגש?
"מה?!!"
אתה והחלק הקפוא שלך- לנסות לשוחח על כוס קפה.
"קצת מוזר… אוקיי…ננסה"
אנחנו מנסים את ההצעה שלי. 2 כיסאות. באחד הוא יושב ובשני (לכאורה) החלק הקפוא.
"הם לא רוצים להיפגש. אני לא רוצה לפגוש אותו והוא ממש לא מתעניין בי"
אולי תמשיכו ככה לשבת אחד עם השני בתוך הנתק הזה. ומידי פעם נסה בכל זאת להציץ לעבר החלק הקפוא. לראות מה יש שם.
"אני מרגיש ריקנות כשאני עם החלק הקפוא הזה, בור עמוק וחשוך. זה מזכיר לי משהו שקרה לי…"
מכאן המשיכה הפגישה. גם החלק הקפוא שלו דיבר אליו . כך התבהרו מקורות הפחד לעמוד על שלו, על צרכיו מול גורמי סמכות ובכלל.
עכשיו אסביר טיפה מה קורה כאן:
הרגע בו מורגש הבור העמוק הוא התחלה של דיאלוג בפסיכותרפיה. דיאלוג בין האני לבין החלק שנמצא בי אבל הוא סגור במרתף הפרטי ואין גישה אליו. האומץ להתקרב, לרדת כמה מדרגות למרתף –לחלק מאיים שבתוכי, הוא קודם כל מסר נהדר לכל החלקים הנבוכים, המפוחדים, הדחויים שבי: אני מוכן להבין אתכם!! לתת לכם מקום! להקשיב לכם באמת. ואז כמו באלכימיה- החלקים הדחויים יכולים לאט להפוך לזהב. הקיפאון הרגשי מתחיל להפשיר דרך דיאלוג פנימי. דרך דיאלוג של שני אנשים אמיצים.
בטיפול- אני מקשיב לעומק ומאפשר לך להקשיב לעצמך באומץ. ואז מתרחש שינוי – במפגש שלך עם עצמך ועם העולם. החיים מספקים וקלים יותר.
קיצר-אני מזמין אותך לדיאלוג
קישור למאמרים נוספים.
