אני קולה של הביקורת העצמית:
"אני נמצאת איתך כמעט בכל רגע.
בטוח שאני שם איתך ברגע של מצוקה וקושי
ייתכן שאני התבלין המחזק של המצוקה.
וגם ברגעים שאתה מרוצה ושמח, אני שם..
אמנם קצת בפינה, מחכה בסבלנות לרגע הנכון, תכף יבוא תורי"
כשאני יושב עכשיו וכותב, ומשהו לא זז בכתיבה,
אוטומטית עולה הביקורת העצמית.
היא יכולה לומר:
"אתה לא מרוכז. אתה שוב לא מרוכז"
"אולי תשב במקום אחר (בחרת מקום לא טוב)"
"למה באת בכלל לעבוד כאן (השיקולים שלך לא משו)"
וכך זה יכול להימשך
התגובה האוטומטית שלי: תעופי מכאן באמא שלך!!
אבל- זה לא יעבוד לאורך זמן כי לא באמת ראיתי את הביקורת העצמית
משהו לא בא לי טוב- העפתי אותו.
אבל הוא לא יעלם. יש לו מוטיבציה להישאר
כי גם הוא או היא רוצה בטובתי
רק שיוצא לה קצת עקום ולי זה עושה איכס
אז אני מעיף.
מזל שלמדתי איך לתת מקום בתוכי -לכל החלקים שבי
גם לביקורת.
כשאני פוגש אנשים בקליניקה אני יכול לראות בבהירות
את החלק המבקר ואת החלק המבוקר
ולתת מקום אמיתי, גם בגוף לכל אחד מהם.
אם יש שם משהו רע, חולה או מעורער, תנו לזה להיות בפנים ונשמו….
זו הדרך היחידה בה הוא יכול להתפתח ולהשתנות למה שהוא זקוק להיות" (ג'נדלין)
ומי שרוצה ללמוד איך לפגוש ביקורת עצמית וביקורת חיצונית,
מוזמנים לקליניקה בתל אביב ובפרדס חנה.
