ביום שישי ראיתי את הסרט הארוך המומלץ, קוראים לו מנצ'סטר ליד הים. סרט איטי, אמיתי, כואב ומרגש. הגיבור לא סתם עצוב ולא סתם קשה לו. הוא עבר טראומה איומה. והוא חי מתוך הטראומה הזו. קשה לו לחוש רגשות וכמובן קשה לו לבטא אותם. ובמצב הזה יש עוד יותר בדידות והסתגרות. התקיעות, הניתוק הזה של הגיבור גרם לי לבכות. אבל גם הניסיון המגומגם שלו ליצור קשר. הרגש שלי התעורר, זרם ופרץ במידה. גם כשאני כותב עכשיו יש אצלי בפנים כאב. הגיבור של הסרט התחיל לגעת בכאב שלו. לא הייתה לו ברירה. אבל יש לו עוד דרך לעשות כדי לחיות ב well being ולא רק לשרוד.
בקליניקה, בטיפול רגשי, אני פוגש אנשים יקרים שחוו דברים קשים. לא משנה אם קוראים לזה טראומה. משנה שאלו אירועים חד פעמיים כמו אובדן או אירועים מתמשכים כמו התעלמות רגשית. והמשותף הוא תחושת הבדידות. כשאני חווה משהו קשה ואין איתי מישהו תומך בזמן או אחרי האירוע, אני עלול להחליט בתוך עצמי ש"אין על מי לסמוך" ואז להישאר לבד עם הדברים הקשים.
הרגשות של כל אחד ואחת מבקשים להתבטא, להיות נראים, לקבל הדהוד והבנה עמוקה. זו הדרך לצמיחה, זה מה שקורה בפסיכותרפיה.
וטיפ קטן לגבי הסרט- רצוי לא ללכת לבד.
לנסות את זה בבית:
- נסו להיזכר בחוויה או באירוע לא נעים שחוויתם
- נסו להעמיק את ההזכרות בפרטי האירוע
- מה הייתה התגובה הפנימית שלכם?
- האם נשארתם עם החוויה לבד או שחלקתם אותה עם אדם קרוב?
- מה נשאר עדיין מהחוויה הזו?
